מעבר לכביש שש
המוזיקה שלנו
המכונה שבתוכי - אירוע אמנות טוטאלית - ארט, מוסיקה, ויז׳ואל
קישור לאיוונט בפייסבוק
בתור אינדיווידואלים עם היסטוריה אישית, בתור חלק מחברה בהקשר של המיקום הגאוגרפי בפריפריה הנתונה בתוך סכסוך מתמשך, כבני אדם בעולם הולך ומתנכר, הולך ומושמד - כולנו חיים במתח תמידי בין העולם הפנימי שלנו לעולם הרחב, בין הרצון לשמר את אותנטיות הרגש אל מול הצורך לעמוד בקצב השינוי הטכנולוגי, בין היותנו יצורים אנלוגיים לעולם הדיגיטלי שיצרנו לעצמנו, בין הצורך להרגיש לחובה לתפקד.
אנחנו, ׳מעבר לכביש שש׳, מזמינים אתכם לארוע אמנות, מוסיקה, ו-וידאו ארט - ׳המכונה שבתוכי׳.
האמנות הטוטאלית בארוע בוחנת בצורה ישירה ובהיבטים מגוונים את המתח הזה ונועצת שיניים בקרביים של החיים בתוך כל זה, תוך התמודדות עם סוגיות מוכרות יותר ופחות: חרדה, מחלות הגוף והנפש, אלימות במשפחה ואובדנות, לצד החיים בלב הסכסוך שהוא המזרח התיכון ובעולם של ימינו, בו לא ברור כבר האם אנחנו אדונים לעצמנו, או ברגים במערכת.
זוהי תערוכה של מיצבי אמנות בטכניקות ומדיות מעורבות הפוגשות את כל החושים, שכוללת מופע השקת אלבום חי וחגיגי של להקת ׳מעבר לכביש שש׳, כשהמיצבים השונים פזורים מסביב, ובשילוב וידאו ארט.
אתם מוזמנים לערב חד-פעמי שכולו בלבול תחושות, הזיה ואמנות שמגיעה מהפריפריה, שמבטאת קול אחר, ישיר וחזק, של מציאות אחרת לגמרי.
*הארוע יתקיים בסטודיו 207, רח׳ התחיה 14 - קומה 3, יפו, סמוך לבלומפילד - יש חניה בשפע.
19
״שולמית״ נכתב במהלך הלחימה בצוק איתן, תקופה בה שוב ניכרה באופן מועצם התחושה של חוסר התוחלת שבמלחמה, ואת האובדן וההרס הנוראי לנו, בני האדם שחיים כאן את המציאות הזו, בשני הצדדים. אחד הארועים המהדהדים ביותר בלחימה אז היה יום שישי השחור ברפיח. לאחר הקרב בו נפלו סרן בניה שראל, סגן הדר גולדין, וסמ״ר ליאל גדעוני ז״ל, וגופתו של הדר נחטפה לתוככי השחור של מנהרות עזה, הופעל נוהל חניבעל, ואש תופת ניתכה בכל האזור. זה לא עזר להחזיר את אלו שהלכו…
הקלטות הקשר מארוע זה, שיצאו לאחר מכן לתקשורת, משולבות בשיר, ומדגישות את התחושות.
בסיפורם של שולמית ואבשלום, מהמקרא וגם בהתאמות שעבר מאז, עובר חוט מקשר בין חוויות אובדן אהובים, געגוע, וחוסר אונים בפני מציאות המוכתבת ע״י כוחות חזקים מאיתנו. סיפור זה מתכתב גם עם המציאות העכשווית שלנו.
איך מגיעים לאדם שחסם את עצמו מן העולם? איך מתמודדים עם טראומה שעברה עליו, בעוד שהוא איננו מכיר בה? טראומה שגם פגעה לא רק בו אלא גם בנו…
הצלקת הנפשית כמוה כנכות פיזית - קבועה, אמיתית ונוכחת בכל פעולה, ולו הפשוטה ביותר. הפנימיות זולגת ומתחברת עם החיצוניות, כאילו חד הם.
ההימנעות מטיפול, הצלילה אל תמונות מציאות חלופיות, החסימה הרגשית אפילו מהסביבה האוהבת ביותר - שגם טלטול חזק מתקשה להתירה. זוהי תחושת חידלון, חוסר אונים כלפי האנשים האהובים והחשובים ביותר שלנו. ייאוש שבליבו הכרה שמה שהיה לעולם לא יהיה כבעבר. הבנה שעם המטען הזה צריך להמשיך ולהתמודד לתמיד.
הג'אם של קוטנר
כאב חד, מפלח, ומשתק.
המציאות עצמה מתעוותת. החושך יורד.
זה יכול לבוא בכל רגע, מתוך מציאות שלווה, ללא שליטה, וללא מוצא.
כשאת/ה בתוך זה, זה הדבר היחידי שיש.
חוסר אונים, חוסר תוחלת, כאב פיזי - איך מתפקדים בתוך זה? איך יוצאים מזה?
3 חוויות צו 8, שכולן מתחילות בקריעה מתוך החיים אל עולם מקביל של מילואים ומלחמה, שם ציר הזמן מתנהג אחרת לגמרי. שם האישיות שמתעצבת לה ולוקחת כיוונים באזרחות לאורך השנים, מתבטלת באחת לטובת הפרסונה הצבאית שהיא חלק מיחידה של אנשים מצוינים, אבל אחרים.
החוויה הראשונה - מגע ישיר, נפיץ, מתוח ומפתיע, עם אפס נסיון אמיתי, שמרים את רמות החרדה למקומות שלא היו מעולם לפני כן.
החוויה השניה - התחושות רק מתעצמות כאשר יוצאים לא מוכנים למלחמה, כשהפעם כבר יש משפחה של ממש מאחור.
החוויה השלישית - החזיתות מתהפכות. החרדה כבר משתלטת אולי בגלל שהפעם מי שנשאר מאחור הוא מי שבאמת בחזית.
3 חוויות צו 8, שהקו המקשר ביניהן היא ההשפעה הנפשית של הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו שבה אנחנו חיים, שצריך לתפקד בה תחת המעמסה הרגשית, מביאה גם לקבלת החלטות קשות.
גם כשהאהבה היא הדדית, לא כל סיפור אהבה הוא פשוט. חסרת תנאים ככל שתהיה, כשהאהבה גורמת לסבל, אותו כח שמושך אותנו האחת לשני הוא זה שגם מעמיק את הקרע בינינו עד למרחק רגשי ופיזי עליו לא ניתן לגשר.
מדוע דווקא אלה שהקרבה איתם עומדת במרכז הזהות שלנו הם אלה שמסוגלים להרחיק אותנו בעוצמה הכי הרסנית?
"פעמון זכוכית", הסינגל השלישי שלנו. אם תחפשו היטב במילות השיר, אין אזכור לא לפעמון ולא לזכוכית.
בחוויית הילדות עם הורה אלים בבית, לעולם אין לדעת מתי תבוא ההתפרצות הבאה, והיא תמיד שם באופק. לעולם הפסיעות שלנו יהיו שקטות וזהירות, שלא לדרוך על איזה קו שבר ולפעור בין רגע את כל הקרקע תחתינו. לעולם נעטה שריון שברירי המציג לעולם כולו שהכל כשורה. לעולם האשמה טמונה בילדים, בבת הזוג, בזולת, בכולם מלבדו.
כמו פעמון זכוכית, אנו עוטים מעטפת קשיחה ושקופה, מבעדה אפשר להשקיף על העולם, ובאותה העת, כמו פעמון זכוכית, הותכנו לכדי דבר מה שנועד מלכתחילה להשמדה עצמית, לשבור את עצמנו מבפנים.
השיר מתאר הבזק מחופשה משפחתית רחוק מהבית, שהופכת ברגע לסיוט כאשר אבא שוב מרים את ידו על אמא, ואמא לא נשארת חייבת. ל-2 הילדות אין לאן ללכת כדי לברוח מהאימה בשעת לילה מאוחרת, הן הופכות למגן אנושי האחת לשניה, ועוברות עוד שלב בטבילת האש המתמשכת שלהן.
״יתדות״ הוא השיר הראשון שהקלטנו. ביצענו את השיר הזה בעבר בעיבוד אחר, שאנחנו מאד אוהבים, אבל אולי היה נאיבי מידי.
זה השיר הראשון שהסתכלנו עליו מנקודת המבט של איך אנחנו רוצים ליצוק את היצירה שלנו לתוך אלבום שיש בו אמירה, וקו אמנותי קוהרנטי. זהו השיר הראשון שלקחנו לאולפן, פירקנו אותו והרכבנו מחדש, והתחלנו איתו להגדיר בצורה מדויקת יותר את הקו הזה, הסאונד שהולך לאורך כל האלבום, ומאגד את השירים שבו לסיפור שהוא גדול מסך חלקיו.
זו הייתה יציאה לדרך ארוכה ומרתקת, לא בלי חששות, שבשבועות האחרונים מאז שחררנו את ״שנית מצדה״ כסינגל הראשון באלבום, החלה גם להיות דרך משותפת עם הקהל הרחב, חוויה חזקה של לשפוך את הרגשות הפנימיים שלנו החוצה, ועוד עם פרוז׳קטור חזק שמכוון ישר עליהם.
הסינגל הראשון שלנו, ''שנית מצדה'', הגיח לאוויר העולם באוגוסט 2018. את השיר כתבה חברת ההרכב, יעל דוד, לאחר שאישה קרובה לליבה ניסתה לשים קץ לחייה.
השיר מתאר את הרגע בו עצמה את עיניה, לנוח לרגע ממטלות היומיום, עד שמגיעה הידיעה המטלטלת ומושכת אותה ממנוחתה - להציל אותה.
השיר מתייחס למטבע הלשון ''שנית מצדה לא תיפול'', ומתכתב עם סיפור מצדה, אשר שימש מקום מפלט ומצודה ועל פסגתו ניבנו ארמונות מפוארים. את סופו של סיפור מצדה אנחנו מכירים, הוא נגמר בבחירה של כל יושביו להתאבד, ואילו סיפורו של השיר נשאר פתוח, בבחירה ואפילו בדרישה לחיים.